מצויינות- לא מה שחשבתם...
לאחרונה פגשתי חברה שלמדה איתי בתיכון, שנים שלא התראנו והשיחה קלחה. כשדיברנו על בית הספר התיכון שלנו, אמרה חברתי: "איך קינאתי ב..., היא היתה כל כך מוצלחת בה-כ-ל! לימודית, חברתית, רקדה מקסים, ואני... אני הרגשתי כל כך לא יוצלחית".
"אבל זה ממש לא איך שאני זוכרת אותך!" אמרתי לה, "באמת?!" שאלה, "איך זה יכול להיות?".
vשיחה שלנו, שנמשכה עוד זמן רב, מאירה שוב את הנושא שרבים מאתנו נושאים עמנו בכאב במשך שנים רבות: המצויינות..., הדרך בה נמדדנו בבתי הספר שלנו וההשלכות ארוכות הטווח שלה על תפיסתנו העצמית ועל חיינו.
המיצוב שלנו נקבע על סמך הצלחותינו הלימודיות: בתוך הכתה על ידי המורים והחברים, וחיי החברה על פי רוב שיקפו את ההצלחות בכתה[1].
מי שהצליח לפרוץ את הגבולות ופעל חברתית בקבוצות מנותקות מחיי בית הספר, גילה לפעמים עולם ומלואו
והעולם גילה אותו. יחד עם זאת, רבים נותרו באותן מסגרות בהן חברי כיתתם היו גם הסביבה החברתית אחר הצהרים וכך לא שברו את מעגל הקסמים במהלך כל לימודיהם.
אם נחזור אל חברתי מימי התיכון אשר אני תמיד תפסתי כחכמה ומוצלחת, היא כיום בעלת דוקטורט במדעים, מצליחה מאוד בתחומה, אמא המנהלת קריירה ומשפחה לתפארת ודוחפת את ילדיה להישגים בתחומים שונים וביניהם גם כאלו שאינם אקדמיים.
מה קרה שם?
אינטואיטיבית, חברתי, כרבים מאתנו הרוצים שילדינו "לא יסבלו כמונו", דחפה את ילדיה לאסוף מיומנויות שאינן אקדמיות להעצמת בטחונם העצמי. מדוע? כדי שיתחילו מנקודת זינוק אחרת ממנה.
יכולותיה של חברתי לא היו הבעיה, לראייה השגיה המצויינים. יחד עם זאת, היא לא הצליחה לראות זאת.
היה שם שילוב של הישגים, מיצוב, השלכה חברתית ותפיסה עצמית תחת מטריית בית הספר. מדוע אני תפסתי אותה כמוצלחת? כי הכרתי את מגוון יכולותיה מהשעות הרבות בהן בילינו יחד מחוץ לכותלי בית הספר.
איפה מתחילה הבעיה?
כאשר בתי הספר ממדרים את מגוון המיומנויות והיכולות של הילדים משערי בית הספר.
כך הילדים, שבכולם מיומנויות נפלאות ויכולות נהדרות, יכולים להביא לבית הספר רק את המיומנויות האקדמיות הנדרשות בו באופן מסורתי.
אם ניקח בחשבון את כ- 40% הילדים המאובחנים כבעלי קשיי למידה אשר מראש יכולתם להראות את הפוטנציאל האקדמי שלהם נמוכה יותר, ואת ההתפלגות הנורמאלית: 5% עם יכולות נמוכות בקצה התחתון, 3% מחוננים בקצה העליון ועד 5% מצטיינים, נותרנו עם כ- 50% ממוצעים ומטה.
כך שאם הנחת המוצא שלנו היתה, שהתלמידים ממוצבים על פי הצלחותיהם הלימודיות, התמונה לא אופטימית כלל.
האם המצב אבוד?
בתי הספר נמדדים על פי רמת הציונים של תלמידיהם.
לשם כך, הם זקוקים לכמה שיותר תלמידים מצטיינים- הצטיינות פירושה להיות טוב יותר מאחרים[2] והיא תמיד השוואתית.
כך גם בתי הספר שואפים להצטיינות, להיות טובים יותר מעמיתיהם, על מנת שמיצובם יהיה גבוה יותר.
השאיפה להצטיינות מובנת ואף חשובה ביותר בחברה הישגית.
מצויינות[3], לעומתה, הנה השאיפה להשיג את הטוב ביותר ביחס לעצמי, היא מתייחסת למיצוי יכולות הפרט
ללא השוואה לאחר.
כך תלמיד ב5% הגבוהים מצופה להשיג את ההכי טוב מעצמו, אף אם הוא כבר מצטיין ביחס לאחרים
ואילו תלמיד ב 5% התחתונים מצופה גם הוא להשיג את המירב מעצמו ביחס ליכולותיו האישיות.
שניהם, לאחר שיציבו מטרה אישית וישיגו אותה, ייחשבו מצויינים.
ובכך השינוי הגדול.
יתרה מכך, מיומנות המצויינות מסייעת לשיפור בהישגים לימודיים כך שתרגולה והכרה בה ייקדמו את התלמידים
אל עבר ההצטיינות[4].
האם זו ביצה ותרנגולת?
האם הצלחה לימודית תוביל לאמונה עצמית שתוביל לדימוי עצמי טוב יותר וחוזר חלילה?
או שמא יש צורך בדימוי ובטחון עצמי חיוביים על מנת להצליח בלימודים?
מורה, שהפעילה את תוכנית 'הזכות למצויינות' בה הושם דגש על מצויינות אישית רב תחומית, לצד לימודים רגילים, העידה: "שיתוף הפעולה בין התלמידים, שיפור האקלים החברתי והעלאת ההישגים הלימודיים כתוצאה מכך שכל תלמיד הרגיש שווה ערך לחבריו ובעל יכולת, גרמו לי לתחושה של "וואו"".
ומורה אחרת אמרה:
"עצם העניין שלא מדדו את התלמידים מי טוב יותר באותו סרגל מדידה כמו שהיה נהוג עד כה, אפשר לילדים רבים לפרוח ולהרגיש בעלי ערך עצמי. ניכר כי ילדים רבים אוהבים יותר להגיע לבית הספר".
המורות מעידות כי ההצלחות הנן פרי התחושה האישית של הילדים בכתה. יתרה מכך, לתחושתם האישית קיימת השפעה משמעותית על האווירה בכתה: בקבלה, באווירה ובהצלחות הלימודיות[5].
איך עושים את זה? ומתי?
את חברתי חוויתי בימי התיכון המשותפים שלנו, ושנים אחר כך, ליוויתי והכשרתי במהלך שש שנים חונכים ומאמנים לגילאי חטיבה ותיכון שפיתחו עם המשתתפים בתוכנית בינלאומית, את המיומנויות האישיות שלהם.
עם השנים התברר לכל העוסקים במלאכה כי להתחיל בגילאי החטיבה זה מאוחר מדי. נוער שהגיע לתוכנית ונשאל אודות תחביבים ומיומנויות אישיות, שאינן לימודיות, עמד לפעמים פעור פה, ללא תשובה.
הצבת מטרות? יעדים? היו מושגים שלא נתקלו בהם והקושי להתמודד עמם היה גדול.
המיקוד היה ברור: יש להתחיל עם ילדי בתי הספר היסודיים. קהל היעד היה כתות ג'-ו' המיומנים בכתיבה, היות ובמסגרת התוכנית הילדים ממלאים 'יומן התפתחות אישי'.
המטרה שהוצבה היתה: לאפשר לכל ילד וילדה הזדמנות שווה להכיר במצויינותם האישית, לפתחה, ולזכות בהערכה ממערכת החינוך ומעמיתיהם, ללא קשר להישגיהם הלימודיים.
הנחות המוצא של התוכנית:
1. בכל ילד וילדה יכולות ומיומנויות הניתנות לפיתוח למצויינות אישית.
2. כל ילד וילדה זכאים להכרה בהצלחותיהם האישיות, ללא קשר להצלחתם הלימודית.
3. הצלחה אישית והכרה חברתית בה, תעלה את תחושת המסוגלות והביטחון העצמי של הילדים.
4. לימוד עמיתים והתפתחות בסיועם, תוביל לתחושת שייכות חברתית ותפתח מיומנויות תקשורת בין אישית.
5. פיתוח והכרה במצויינות אישית תוביל למצויינות ואף הצטיינות בתחומים נוספים במערכת החינוך.
את התוכנית מפעילות המחנכות, בעלות ההשפעה המשמעותית ביותר על הילדים, לאחר השתלמות מעמיקה.
הן משוחחות עם הילדים על מיומנויות שאינן עולות בבית הספר, הילדים מציבים מטרות אישיות עליהן יעבדו מחוץ לשעות בית הספר לבד או בקבוצות עניין בתחומם, כגון: עיצוב אופנה, כדורסל, כדורגל, סקטבורד, אופניים, אפייה, בישול, ציור, אוריגמי ועוד.
הילדים שהציבו בשלב זה מטרה לשנה זו, ויעדים להשגתה, ממלאים יומן התקדמות אישי ברמה שבועית כאשר בסיום כל חודש המורה יושבת עמם באופן אישי או בקבוצות קטנות ובוחנת יחד אתם את ההתקדמות, ההצלחות, הקשיים ודרך ההתקדמות.
הילדים לומדים לתת ולקבל משוב מקדם.
לאחר זמן מה, הילדים שהתקדמו מלמדים את עמיתיהם נושא קטן מתוך תחום המומחיות שלהם.
העמיתים לומדים, חווים, מתנסים ומעניקים משוב מקדם למומחה/ית תחום התוכן.
מה אומרים על כך הילדים?
· "סוף סוף הרגשתי שמקשיבים לי ושואלים אותי סוף סוף שאלות רציניות וסוף סוף מרגישים שאני לא סתם ילדה מוזרה עם בעיה. בכתה הם לעגו לי ועכשיו אחרי המצויינות הכירו אותי ומבינים אותי יותר טוב".
· "נהניתי להראות את הדברים שאני טוב בהם בכתה וסוף סוף הייתי טוב במשהו!".
· "אהבתי שהייתי יכול ללמוד עוד דברים בכל מיני תחביבים ושהצבתי מטרה והצלחתי לעמוד בה".
· "אני אהבתי בתוכנית זאת שאפשר ללמוד מאחרים וללמוד דברים חדשים והכי שהחברים והכתה מפרגנים על המצויינות שלך".
· "הכי אהבתי את היכולת שלנו להציב לנו מטרה ולבצע אותה, ככה אנחנו יכולים ליהנות יותר!"
· "למדנו לקבל את השני כמו שהוא. לוותר אחד לשני ולתת יותר עזרה אם לא מצליחים לנסות שוב...וגם למדנו המון אחד
מהשני...למדתי הרבה על ילדים שפחות מדברים איתי והיה כיף".
· "בזכות שהיינו ביחד ונהנינו ושכיבדו אותי והמורה שלי גאה בי".
לקריאה נוספת הכנסו אל: http://www.neverest.co.il/hazchut-lemetzuyanut.html
הילדים הדגישו: הצלחה, הנאה, הכירו אותי טוב יותר, "סוף סוף הייתי טוב במשהו!"
והרי זוהי התחושה שאמורה להיות הבסיסית ביותר- לחוש טוב במשהו... לכאורה, זכות בסיסית, אך לרבים מאתנו ולרבים מילדינו הי אינה חלק מהזכויות הבסיסיות כלל.
לכן, נקראת התוכנית 'הזכות למצויינות', על מנת להעניק לכל ילד וילדה את הזכות הבסיסית להרגיש טוב עם עצמם, ללא השוואה לאף אחד אחר וכבסיס להצלחות עתידיות נפלאות יותר.
מרבית התוכניות בארץ נקראות 'תוכניות מצויינות', אך בפועל, הן מכוונות למצטיינים בלבד: 5-15% בלבד משתתפים בהם. ומכאן הטעות בהבנת ותפיסת המושג. אז כפי שאמרנו- 'מצויינות- לא מה שחשבתם'. והיא כאמור, זכות בסיסית שלא בהכרח מתקיימת.
להפעלת התוכנית בבית הספר שלכם או של ילדכם, צרו קשר עם ורד עצמון מ NeveRest מפעילת תוכנית 'הזכות למצויינות'.
אתר: http://www.neverest.co.il/hazchut-lemetzuyanut.html
קליפ אודות התוכנית: https://www.youtube.com/watch?v=k_b8_Z2oDWI
[1] Self-Esteem and Academic Performance of 4th Graders in two Elementary Schools in Kingston and St. Andrew, Jamaica. Asian Journal of Business Management 4(1): 36-57, 2012
[2] ד"ר חפצי זוהר, שולמית רחמל, 'מצויינות והצטיינות', מתוך אאוריקה- אוניברסיטת תל אביב
http://www.matar.ac.il/eureka/newspaper28/docs/04.pdf
[3] ד"ר חפצי זוהר, שולמית רחמל, 'מצויינות והצטיינות', מתוך אאוריקה- אוניברסיטת תל אביב
http://www.matar.ac.il/eureka/newspaper28/docs/04.pdf
[4] Self-Esteem and Academic Performance of 4th Graders in two Elementary Schools in Kingston and St. Andrew, Jamaica. Asian Journal of Business Management 4(1): 36-57, 2012
[5] לקריאה נוספת של עדויות המורות, הכנסו אל: http://www.neverest.co.il/hazchut-lemetzuyanut.html