רוזיקה, המורה שלי לציור ביסודי, היתה נוהגת לתפוס באוזן ילדים "סורחים" ולסובב... ולקול יבבותיהם היתה שולחת אותם בתנופה אדירה לאפרים המנהל. היום, זה כבר לא היה עובר בשתיקה. אבל אז, לא היתה הרבה מחאה.
אני, לעומת רבים מחברי בכתה, מאוד אהבתי את רוזיקה. למה? כי בניגוד למורה למתמטיקה ולמורה לשפה, רוזיקה היתה היחידה שראתה בי פוטנציאל... ובאמת, כשרון הציור שלי הפך אותי לפופולרית במשחק ה"קו" בו היו מחלקים את הלוח לשלושה חלקים, כולם מתחילים מאותה הצורה ומכאן... יצירתיות וכשרון יכולים להוסיף המון! והקבוצה בה אני הייתי חברה, בדרך כלל זכתה.
רוזיקה עודדה, דחפה והוותה עבורי פינה חמה. ובזכותה, הציור הפך לחלק מחיי והיצירתיות שהמשיכה להתפתח כחלק אינטגרלי מכל מקצוע שאספתי לי בדרך.
גם את המורה שלי למתמטיקה, לא אשכח, אך מסיבות שונות לחלוטין. ומסתבר, שאת המורה למתמטיקה שלנו, אף אחד לא שוכח- הטובים, בשמחה. ואלו שלא הגיעו להשגים- בדרך כלל, לא לטובה. כמה הציון בציור, או בספורט היה חשוב לעומת הציון במתמטיקה? ברור לכולנו. וכמה ההכרה בנו כמצויינים - בכל תחום, חשובה? גם זה ברור לכולנו. אך מכיוון ששפה ומתמטיקה הם המקצועות להם המערכת מייחסת את מירב המשמעות ומתעלמת ממגוון יכולותינו האחרות, אנחנו מוצאים את עצמנו כמבוגרים שעדיין סוחבים "שריטות" שונות במשך שנים, מבית הספר היסודי ולפעמים אפילו מהגן.
כשהפכתי לאמא וילדי התמודדו עם לקויות למידה מול הממסד, גיליתי מחדש את מנעד הרגשות ועד כמה הילדים שלנו מוכשרים בכל כך הרבה תחומים, גם אם לא במקצועות הליבה שהממסד הגדיר כחשובים ביותר: מתמטיקה ושפה. גיליתי מה הסכנה בהתעלמות ממגוון היכולות של הילדים והתמקדות בשתי מיומנויות, שתי אינטליגנציות: מתמטית ושפתית וכמה חשוב לאפשר לכל אחת/ד להרגיש ולהתפס כמצויין, ולו בתחום אחד שיקרין סביב ויעצים, היות ורובנו לא נצטיין.
ההתפלגות הנורמאלית הנה: 5% באוכלוסיה הם מצטיינים, 3% מתוכם- מחוננים ואילו 90% הם "בסדר" שיש הקוראים להם "השקופים". גם ה"בסדרים"/ "השקופים" רוצים להרגיש מיוחדים וזכותם לחוש ככה.
איפה מתחילה הבעיה?
בבתי הספר אנו נמדדים בעיקר על פי ההישגים וכאשר פותחים תוכניות "מצויינות" בבית הספר, בדרך כלל, יתקבלו אליהן רק המצטיינים (= הטובים יותר מאחרים, לא המצויינים). ומהי בעצם מצויינות? הדרך המשמעותית שעושה האינדיבידואל ביחס לעצמו. השינוי שאני עושה מנקודת הפתיחה שלי להכי טוב שלי, הדלתא שלי. זוהי מצויינות. כך שגם אם לעולם לא אהייה מצטיינת, אוכל תמיד להיות מצויינת.
אך אצלנו, קיים בלבול במושגים 'הצטיינות' ו'מצויינות', ומה שקורה בפועל הוא שרובנו לא מצטיינים, ולכן גם לא מתקבלים לתוכניות "מצויינות" שאינן פונות למצויינים אלא רק למצטיינים וכך אותם 90% חיים בתחושה ש'אנחנו לא מצטיינים וגם לא מצויינים'.... וזה הפרדוקס הגדול של מערכת החינוך.
כל אחת/ד מהילדים יכול להיות מצויין, לא כולם יצטיינו וזה בסדר אך האם בכל זאת ניתן לאפשר לכל ילד וילדה לזהור במצויינותם?
בוודאי!
קראו על התוכנית 'הזכות למצויינות' ומומלץ לגלול מטה לראות את הקליפ, מה חושבים עליה הילדים, המורות, וכמובן גם סטטיסטיקות ההצלחות של התוכנית.