ממתי שיעור מתמטיקה= שיעור במוסיקה?

חברה שלי, שחיה בארה"ב, סיפרה לי את הסיפור הבא:
"הגענו לסיור הכרות בבית הספר החדש של בתי ופגשנו את המורה למוסיקה.
'הוא משהו מיוחד' אמרו לנו, רק שלא ידענו עד כמה...
לאחר שסיפר לנו על בית הספר אמר: 
'כדאי שתשלחו אותה למקהלה, היא בטוח תהנה!'. 
מה?! הוא הרי לא מכיר אותה ואת יכולותיה המוסיקליות, אמרנו לעצמנו,
ושאלנו בעדינות:
'האם גם מי שאין לו ניסיון מוסיקלי יוכל להשתתף במקהלה?'
התשובה של המורה הדהימה אותנו:

'אם היא לא הייתה טובה בחשבון, היית מעלה בדעתך לשאול אותי
אם היא יכולה להיכנס לשיעורי חשבון?!'
 
כמובן שרשמנו אותה למקהלה. היא לא פאוורוטי, אך היא נהנית ומתקדמת."
 
כך סיימה חברתי ואני, הייתי פשוט בשוק!
זה הרי כל כך נכון, כל כך פשוט, וכל כך ברור עד שזה כואב. 
למה כואב? כי התפיסה של 'המורה המיוחד' צריכה להיות בסיס. צריכה להיות הלחם והמים של משרד החינוך.
צריכה להיות טבועה בכל איש/אשת חינוך. מורה מקצועי/ת או מחנך/ת. 
השמים הם הגבול! והבסיס? המצויינות האישית, היכולות האישיות והחתירה האישית להצלחה ולא משנה מה נקודת המוצא שלך. 
ועוד דבר "קטן": האחריות של המורה להוביל את הילדה אל האוורסט שלה.        
גם אם היא אינה פאוורוטי, היא יכולה- בוודאות: ליהנות, להתקדם ולהגיע להישגים הטובים ביותר-
שלה! בלי השוואה, בלי תחרות. למידה לשם למידה.
"אני לא יודעת איך, הוסיפה חברתי, אבל בסיום השנה, המקהלה הזו, המורכבת מערב רב של ילדים, נשמעה פשוט נהדר! הרמונית להפליא!"
ככה זה כשיש מי שמאמין, מטפח, מאפשר ומקדם. בלי קשר להצטיינות, אלא באמצעות המצויינות האישית של כל אחת ואחד.